הנצרות, תרבות מערבית ואנחנו- המשך

בפרק על הנצרות והתרבות המערבית, בספר "ואני מה אני", התחלנו לדון בהבדלים המרכזיים שבין תפיסות העולם הנוצריות לבין אלה של היהדות ועל ההבדל הנובע מהבדלים אלו לגבי חיינו. בשיעור זה ברצוני לעמוד על מספר נקודות פרטיות בהבדלי תפיסת העולם ולהוכיח כל אחת מהן. במהלך השיעור ננסה גם לעמוד על המשמעות שיש להבדלים אלו לגבי החיים המודרניים.

במהלך חלק גדול משיעורי האמונה עמדנו על עובדת היותה של היהדות דת "דורשת", היהדות מציבה בפני המאמינים בה דרישות מעשיות ולא רק תפיסות אמוניות. היהודי חייב להתנהג בדרך מסויימת בחייו ורק דרך זו נחשבת למקובלת או לנכונה על ידי תפיסת העולם היהודית. העמקה רבה וחשיבה עקבית נחוצה לנו כדי להבין איך כל המצוות הללו מתחברות לנפש ומתאימות בצורה הטובה לאדם ולדרך חייו, ואחד היסודות המורכבים ביותר להבנה הוא ה"נעשה ונשמע", אנו ראשית לכל מקבלים את חובת שמירת המצוות ורק אחר כך מנסים להבין אותן.
הנצרות טענה כנגד האמונה היהודית במצוות המעשיות מכמה כיוונים, אולם נראה שאחד מהם הוא נושא יסודי ופנימי המבדיל בין היהדות לרוב הדתות האחרות. נושא זה הוא עצם האמונה בעולם הזה. על פי הנצרות האדם נברא בעולם הזה כעונש (או לפחות מאז חטא אדם הראשון הוא נידון לחיות בעולם הזה כעונש), העולם הזה הוא מושחת ובלתי נסבל והשחרור הגדול ביותר הוא להשתחרר מעולו. אין לאדם סיכוי לנצח את התאוות והקשיים של העולם הזה ולפיכך הדרך היחידה שלו להשתחרר מקללה זו היא המוות, או לחילופין האמונה במשיח שבמותו שחרר את כל המאמין בו מן המוות עצמו. במקומות רבים בכתביהם מופיע העולם הזה בהקשר של הגהנום עצמו, האדם אינו צריך למות כדי להגיע לגהנום, אלא הוא חי בגהנום ויכול להשתחרר ממנו על ידי הינתקות מוחלטת מן העולם הזה. היצר על כל גווניו, יצר המין, הרכוש, האכילה וכו' נתפסים כנחותים ביותר, חסרי טעם חיובי והמטרה המרכזית היא לדכות אותם ככל הניתן . כך פיתחה הנצרות את הגישה שהשאיפה הרוחנית הגבוהה ביותר של האדם היא להתנתק מן העולם הזה, להתבודד במנזר עד סוף חייו ובוודאי שלא להביא ילדים נוספים וחדשים לעולם הזה. הדרך להתמודד עם היצר, אליבא דהנצרות, היא לברוח ממנו, להתנתק ממנו ולהילחם בו עד כדי דיכוי מוחלט. אנשי הדת הנוצריים (כמו גם עמיתיהם הבודהיסטים וכן, במידה מסויימת, המוסלמים) מקדשים את המוות, את הניתוק מן העולם הזה ואת חרפתו. בברית החדשה מופיע פעמים רבות העולם הזה בתור תיאור של הגהנום ואותו האיש בעצמו מבקש מחסידיו- "גרשו את שר העולם הזה ממני, כי אין לי חלק בשר העולם" כמו כן הוא מאיים שם- "והחוטא יושלך אל שר העולם".... במקומו של הגהנום.

אחת הדוגמאות ה"חביבות" עלי בהקשר זה היא פיסקה ברב קוק (בספר "אורות"), הטוען שהבודהיזם קורא ל"חידלון גמור". שנים ניסיתי להבין את הכוונה ב"חידלון גמור" עד שנתקלתי פעם בתיאור של טקס בודהיסטי הנקרא "קבורה מן השמיים". בטקס מזעזע זה "קוברים" הבודהיסטים בטיבט א קרוביהם בשיטה מאוד ייחודית- הם מאכילים את בשרם לעופות דורסים. עד היום עולה בי צמרמורת להיזכר איך בנים ובנות מרטשים את גופות הוריהם כדי להקל על הציפורים לאכול אותן... אלפים רבים של עופות דורסים ואוכלי נבלות מתקבצים אל ההר המסוים הזה בטיבט וממתינים בסבלנות כל עוד המשפחה חותכת לחתיכות קטנות את גופת המת. לאחר מכן מתחילה התנפלות רבתי של כל בציפורים על הגופות. נדמה לי שתיאור מדהים זה מסביר יותר מכל את רצונו של הבודהיסט להגיע אל ה"כיליון המוחלט", אל מצב שבו גופו יעוכל על ידי עוף דורס וכלום לא יישאר ממנו לעד.

היהדות רואה את הדברים באור שונה לגמרי, על פי אמונתנו העולם הזה הוא מקום נהדר, חשוב ובעל פוטנציאל עצום לגדילה, התקדמות והגעה לטוב. הדרך להגיע לעולם הבא היא רק על ידי שיפור בעולם הזה והתקדמות בו. "רבי יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין", המטרה האמיתית של האדם היא לקדש את העולם הזה ובזכות זה לזכות לעולם הבא. לא לנתק עצמו מן העולם, לא לנצח ולהכניע את יצריו, אלא להתגבר עליהם ולשלוט עליהם, או, במילים גבוהות יותר: "לקדש אותם". האדם אומנם נידון למאבק מתמיד נגד יצריו הרעים, אולם יש בו גם את הכוח לנצח את המאבק ולהשפיע עליהם, ביכולתו להשתמש ביצרים הרעים כדי לקדם את העולם ולהביא את עצמו להישגים רוחניים גדולים. היצר איננו שלילי בעצם הגדרתו והוא אפילו טוב על פי הגדרות מסויימות- אלא שיש לעבד אותו, לעבוד עליו ולשפרו מאוד.

וכך מביאים חז"ל את דבריהם המדהימים: "נחמן בשם ר' שמואל הנה טוב מאד זה יצר טוב, והנה טוב מאד זה יצר הרע , וכי יצר הרע טוב מאד הוא אתמהא, אלא שאלולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים"
(בראשית רבה פרשה ט)

חז"ל קוראים ליצר הרע "טוב מאוד"!! הם אף מסבירים שהיצר הרע (וצריך לדון איזה יצר בדיוק ומה הגדרים לכל זה...) הוא אחד הגורמים החשובים בהתפתחותו של העולם ובצמיחתו. עצם החובה לפתח את העולם ולהשתתף בקידומו, ללדת ילדים וליצור נלמדת תמיד בחז"ל מהפסוק "לא תוהו בראה לשבת יצרה". הקב"ה ברא את העולם כדי שאנו נמשיך לפתח אותו, לישב אותו ולהמשיך את העבודה הגדולה. החובה המוטלת על יהודי היא לנצל את היצרים כדי לקדם את העולם ולא לכבוש אותם ולמגרם כליל. מהשקפת עולם זו נובעות מצוות רבות, כמו המצווה הראשונה בתורה- פרו ורבו, כמו ישוב ארץ ישראל, כמו המצוות החקלאיות הרבות וכדומה. המאבק עם היצר ביהדות הוא שונה מהותית, אנו נלחמים לא לתת ליצר להפוך למטרה המרכזית של חיינו, אולם בהחלט מקבלים את היותו כלי חשוב להשגת מטרות נעלות (כל עוד הוא נתון תחת מרותנו).

ההבדל בתפיסות הוא אם כן ברור- התפיסה היהודית מקדשת את העולם, מאמינה ביכולתו להתעלות ולהתקדם ומאמינה כי האדם צריך לבנות את העולם הבא מתוך פעולותיו בעולם הזה, ואילו התפיסה האחרת מאשימה את העולם בקטנותו של האדם, רואה בעולם הזה מקום עונש וסבל לנשמה ואינה מאמינה ביכולתה של הנפש לנצח את הבשר.

מתוך ההבדל הזה בתפיסת העולם צמח פרדוקס גדול- הנצרות, מכיוון שהיא איננה מאמינה ביכולת ההיטהרות של האדם ומעשיו- פטרה את האדם מחובת המצוות המעשיות! האדם הוא כל כך שפל וחסר סיכוי ולכן אין שום עניין שישמור מצוות הנוגעות לעולם הזה ולחומר שבו. לעומת זאת היהדות בנויה בכיוון הפוך לחלוטין, האמונה הגדולה ביכולתו של האדם לתאר את העולם הזה מטילה על האדם שורה של מצוות מעשיות וחובות גדולים ומסובכים. היהדות מציבה את הדרך להגיע לאותו טוהר נכסף גם בעולם הנוכחי- והיא דרך המצוות. דווקא בגלל שהאדם כל כך שפל בנצרות- הרי שהוא יכול לעשות כל מה שברצונו ולהתנהג כפי שירצה (בערך, ותיכף נסביר את התהליך שעבר עליהם), ודווקא בגלל שהאדם כל כך נעלה בבסיסו על פי התפיסה היהודית- הרי שמוטלות עליו חובות עצומים ודרך חיים מפורטת. הדבר דומה לשתי יחידות צבאיות, האחת מהוללת ומשובחת והשניה נחשבת ליחידת כשלון. דווקא על היחידה המוכשרת יותר יוטלו משימות קשות ואחראיות יותר. משימות הדורשות מאמץ עבודה יום יומית... על היחידה המקבילה לא יוטלו משימות או אתגרים קשים, בגלל חוסר האמונה ביכולתה לבצע את המוטל עליה. הנצרות פתרה את האדם מחובת המצוות ובכך הטילה את עצמה אל מחוץ למחנה הפטור היה גורף ומלא... אין ערך למצוות מעשיות ואין סיבה לשמור אותן כלל וכלל. אחר כך באו התיאוריות השונות, הנצרות טוענת שהיהדות היא דת מושחתת המאמינה בבשר האנושי (דבר שהוא נכון לכשעצמו, אלא שהיהדות רואה ערך בקידוש הבשר הזה). הנוצרים פיתחו את תיאוריות ההשתלטות של היהודים על עולם המסחר והכספים ופיתחו את הפרוטוקולים המאשימים את היהודים בשליטה קפיטליסטית על היקום כולו. ההאשמות לבשו ופשטו צורה, אולם ברובן היו מבוססות על המחלוקת הבסיסית והמרכזית ביותר- האם יש מקום לחומר של העולם הזה בבניית העולם הרוחני או שהוא מוקצה מחמת מיאוס.

מתוך מחלוקת זו צמח עיוות גדול בבניית העולם הנוצרי, דווקא בגלל שהאדם שוחרר מהמצוות המעשיות בשל התיאוריה שמפרידה בין הרוח לבין הגוף הפרדה מוחלטת- דווקא בשל כך "הוזנח" הגוף הנוצרי לאנחות ועולם של הפקרות מוחלטת השתלט על המאמינים הנוצרים דאז. כתות שלמות של נוצרים התמכרו לפולחן הגופני במלוא המרץ ועד אובדן חושים, כתות של גילוי עריות ושל נודיזם פרוע צמחו, שוד, ביזה והרג הפכו לדבר שבשגרה. גוף האדם נתפס כנחות וחסר תקווה ולכן היה הכל מותר. הכתות הללו אף פיתחו יותר את התיאוריה הגדולה וטענו שלא רק שהמצוות אינן נחוצות וחסרות טעם אלא שהן אף אסורות ומהוות חטא נורא. הדרך היחידה הפתוחה בפני האדם להיטהר היא הנשמה (שאינה קשורה כהוא זה לגוף השפל...) ולכן אין שום צורך לשלוט על היצרים או לרסנן, הכל מותר והכל אפשרי בתנאי שהנשמה מאמינה בתחייתו של אותו האיש. אין לגוף, או לעולם הזה, שום השפעה אמיתית על הנעשה בעולם הנשמות... מקריאה של תיאורים נוצריים מהימים ההם עולים סיפורים מסמרי שיער שגם חינגות הזימה הגדולות ביותר היום מחווירות לידם.

פאולוס ראה את הנזק שגרמה קריאתו לנטישת המצוות המעשיות וניסה לחזור בו (לא בצד העקרוני כי אם בצד המעשי והוא כותב אל הרומאים: "הכל מותר לי אך לא הכל הכרח"), אך ללא הצלחה יתירה.

גם כיום אחד היסודות הנוצריים הגדולים ביותר והחשובים ביותר הוא הפטור שיש שלגוף הבשרי ממצוות התורה וממעשיה... האמונה היא החשובה והיא העקרונית וכשהיא ישנה- הכל מותר. בסופו של דבר הפך הויכוח על המצוות המעשיות לאחד הנושאים העקרוניים ביותר במאבק היהודי\נוצרי והשלכותיו גדולות עד היום הזה בכל נגיעה בתחומים דתיים. התרבות המערבית רואה במצוות המעשיות עול כבד ומיותר "אני מאמין בלב" הוא משפט הנשמע יותר ויותר וגם היהודים הרפורמים מאמצים בשמחה את העיקרון של הפטור ממעשים וממצוות מעשיות, ספק אם רבים מהמאמינים הגדולים בטוהר האמונה ובחשיבותה העולה על הצד המעשי בעולם מכירים את יסודותיה הנוצריים של אמונתם.